אתמול (ראשון) הכריז יועץ בכיר של המנהיג העליון של איראן כי טהראן יכולה לייצר פצצת אטום אך טרם החליטה לעשות זאת. אז עד כמה קרובה איראן ליכולת להחזיק בפצצת אטום מוכנה לשיגור?
כדי לשגר פצצת אטום יש צורך בשלושה מרכיבים: חומר בקיע – 25 קילו של אורניום המועשר לרמה של 90%, נגנון הנפץ – כלומר המנגנון הטכנולוגי שיודע לחולל את הביקוע הגרעיני באורניום המועשר הזה, ואמצעי שיגור – טילים שיכולים לשאת ראש קרב גרעיני וּמסוגלים להגיע למרחק רב.
איפה עומדת היום איראן ביחס למרכיבים הללו? אז ככה. אמצעִי השיגור קיים, אלו טילי השיהאב. אבל לאיראנים אין עדיין האורניום הנדרש לפצצה, וגם לא את מתקן הנפץ. ולכן השאלה המכרעת היא כמה רחוקים האיראנים מלהשיג אותם. מבחינת החומר הבקיע, לאיראנים יש היום כ-80 קילו אורניום ברמת העשרה של 60% וזה מספיק לגמרי כדי לומר שהם יכולים לעבור להעשרה של 90 אחוז ולהגיע לכמות הנדרשת לפצצה בתוך שבועות בודדים בלבד. אז למה הם לא עושים זאת? כי זאת תהיה למעשה הכרזה של איראן על פריצה ליצור פצצה באופן מידיי, והאיראנים יודעים שיהיו לכך השלכות – החל מבּידוד מדיני וכלכלי, ועד אפשרות שהמערב יחליט לפעול צבאית נגדם. אבל גם אם יגיע היום שזה יקרה. לאיראנים עדיין אין את מנגנון הנפץ, שזה הרכיב הקשה ביותר להשגה בכל הפרויקט. זה דורש פיתוח של מתקן שיודע לייצר בו זמנית שורה של פיצוצים סביב כדור האורניום וּלחולל את הביקוע שהוא למעשה הפיצוץ הגרעיני. וכמה רחוקים האיראנים ממש? ההערכה במערב היא שבערך שנתיים - וזה רק לאחר שישלימו את תהליך ההעשרה. אם כך, אז מה הלחץ? הבעיה היא שקשה מאוד לעקוב אחר תהליך הפיתוח של מנגנון הנפץ הזה, כיוון שהוא יכול להתקיים באופן כמעט חשאי. בשל כך המערב מתמקד בפיקוח על תהליך העשרת האורניום שנעשה באתרים גדולי מימדים, כך שקל יחסית לעקוב אחרי ההתקדמות בו. אם נסכם, גם אם איראן תחליט להעשיר את האורניום לרמה של 90 אחוז, ייקח לה עוד פרק זמן משמעותי להשלים את הפרויקט וּלהשיג פצצה מוכנה לשיגור.
